קבלות הנה, ראוי הדבר כי מדי פעם יקבל על עצמו הנהגות

קבלות

הנה, ראוי הדבר כי מדי פעם יקבל על עצמו הנהגות חדשות בעבודת השם יתברך, מהן לסייגים ומהן לתוספת קדושה, ורק יאמר שעושה כן בלי נדר. וזו לשון מרן החיד"א ("מורה באצבע" סי' ח אות רמו): "זה עיקר העבודה – לשמור העיקרים ולהוסיף, לא לזלזל בעיקר, ולקיים התוספת".

 

ועל ידי זה ינצל ממה שאמרו הצדיקים, כי העומד במקומו בעבודת השם יתברך, אינו נקרא עומד אלא יורד. וכן מובא בשם ר"א מקרלין – "אדם שאינו נעשה טוב יותר – נעשה רע יותר" ("פתגמי חסידים" עמ' 102). 

 

ובזה אמרו דורשי רשומות בפסוק (דברים טז) "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך", שהניצב במקומו בעבודת השם יתברך, ולא רוצה ומשתדל להתקדם, על זה נאמר "אשר שנא ה' אלוקיך". 

 

וכן בפסוק "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כו), שהרוצה להתנהג בחוקות השם יתברך, צריך ללכת ולהתקדם, ולא לעמוד במקום, ולעולם יאמר אדם: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי" (תנא דבי אליהו פכ"ה, ור' בס' "שיח שרפי קודש" ח"ו סי' שנז).

 

וישקול וישפוט היטב באיזו קבלה יוכל לעמוד ובאיזו לא, מה מביא לקולא וחסרון מצד אחר ומה לא. והיה ה' עם השופט ויעזרהו על דבר כבוד שמו.

 

אכילה

 

מן הראוי הוא כי לפני כל תזונת הגוף יזין את הנפש, על ידי לימוד באיזה ספר שירצה לפני כל ארוחה (ר' כה"ח סי' קנז אות ח), וטוב שיהא ספר זה קבוע וילמדנו כסדר עד שיסיימוֹ ויתחיל ספר אחר, וכן הלאה, ובעלי נסיון בכך מעידים כי כבר עברו על כמה וכמה ספרים באופן זה, והרי שהרויח הרבה על ידי הנהגה פשוטה שהעיקר בה – קביעות.

 

ויאמר נא ישראל לפני האכילה "מזמור לדוד ה' רועי" וכו', וכן וידוי קצר כגון: רבונו של עולם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך, יהי רצון מלפניך שתמחל ותסלח לי על כל מה שחטאתי עויתי ופשעתי לפניך מיום שנבראתי ועד היום הזה כרוב רחמיך וחסדיך (ר' כה"ח שם אות יא). 

 

וכן יאמר: הריני בא לאכול על מנת שיהא גופו בריא וחזק לעבודת השם יתברך. ובאמת ישתדל בזה בעת האכילה, שתהא לשם שמים (ור' שו"ע או"ח סי' רלא) ויאמר: "עיני כל אליך ישׂברו" וגו', "פותח את ידך" וגו'.

 

ולא ימעט כלל מהצריך לו, כי זו עצת היצר הרע להחלישו, שְיִבָּטל על ידי כך מאיכות וכמות עבודתו את השם יתברך. 

 

ורק לא ירבה לו יותר מכדי צרכו, כי הדבר מזיק גם בגשמיות (ר' רמב"ם הל' דעות פ"ד, לקו"מ ח"א סי' רנז). וגם ברוחניות, כי מוסיף כֹח ביצר הרע (ר' "מורה באצבע" סי' ג אות קה, "לקוטי מוהר"ן" ח"א סי' נז אות ה ושם סי' יז אות ג, "פלא יועץ", ערך אכילה ושתיה).

 

במה דברים אמורים? בימות החול, אך בשבת – אכול ושַׂבוע עד כמה שאפשר, כי אכילת שבת "כולה אלוקות כולה קודש". וכל מעשיך יהיו לשם שמים (ר' לקו"מ ח"א סי' קכה, זוהר ויקהל דר"ז ע"ב, ור' "מורה באצבע" שם אות קז). 

 

ועל ידי הנשמה היתירה בשבת יוכל שלא לקוץ באכילתו (ר' ביצה טז. ברש"י ד"ה נשמה יתירה, זוהר ויקהל דר"ד ע"ב) וכן להפך, על ידי האכילה – יוסיפו לו נשמה יתירה (ר' בתקוני זוהר סוף תי' מח).

 

וגם יעדיף תמיד את המאכל המועיל – יותר מאשר הערב ואינו מועיל כל כך, ויאכל במתינות ובדרך ארץ, לא במהירות ובדרך הלעטה, סטרא דעשיו דכתיב ביה "הלעיטני נא" (וע' זוהר תרומה דקס"ח ע"ב).

 

ובסוף אכילתו יזכור כי שולחן רבו ריקן, ויאמר: הריני זוכר את ירושלים והריני מצפה לבניינה, שיבנה אותה הקדוש ברוך הוא במהרה בימינו אמן, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלוקי אבותינו שתשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דיברת, וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין, וקיים בה מקרא שכתוב "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". 

 

ויאמר מזמור "על נהרות" (תהלים קלז) – בימים שאומרים וידוי. ומזמור "שיר המעלות בשוב" (תהלים קכו) – בימים שאין אומרים וידוי (וע' זוהר תרומה דקנ"ז ע"ב, "בן איש חי" ש"א פ' בהר בחקותי).

ויקפיד במים אחרונים ליטלם אחר כל סעודת פת, וישב לברכת המזון בשמחה וביראה, וישתדל מאוד לכוין בה, כי מובא ("ספר המדות" הרהורים טו) אשר אכילה ושתיה, מבלבלות המחשבה, ואם כן, מטבע הדברים יהא קשה לכוין בברכת המזון, לכן צריכים השתדלות יתרה בכך. ודע כי הכוונה בברכת המזון היא סגולה גדולה לפרנסה טובה כל ימיו ("ספר החינוך" מצוה תל).