חדוה מובא בספר הקדוש "לקוטי מוהר"ן" (ח"א סי' כב) כי על

חדוה

מובא בספר הקדוש "לקוטי מוהר"ן" (ח"א סי' כב) כי על ידי שמחה ניתן להגיע לידי עזות דקדושה, שנאמר "כי חֶדְוַת ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח), ועל ידי זה יוכל להכנס אל הקדושה שנאמר "נהלת בעזך אל נוה קדשך" (שמות טו).

 

הרי לפנינו עיקר גדול בעבודת השם יתברך והוא להיות תמיד בשמחה, כי רק כך, מתוך מצב רוח טוב, קְרי: שמחה, יוכל להתגבר על כל המניעות. כי השמחה מביאתו לידי עזות דקדושה, שעל ידה יוכל להתגבר על כל המניעות, ועל ידי זה ישיג כל רצונותיו בעבודת השם יתברך, ויתקדש ויטהר, והעצבות לעומת זאת – תמנע את כל הטוב הזה ממנו, ואשר על כן אמרו הצדיקים "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב סי' כד).

 

ואף אם יהיה האדם עובד ה' גדול, ורק אינו עובד את השם יתברך מתוך שמחה, עליו נאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" (דברים כח), אמנם עבדת, אך לא בשמחה, אלא כאילו כבד עליך הדבר לעשותו והוא כמשא עבורך, על כך נאמר (המשך הפסוק הנ"ל) "ועבדת את אויבך", שהוא היצר הרע, שכאשר אין האדם בשמחה, פֶּתח פתוח יש לו להכנס. 

 

ולכן מובא בזוהר הקדוש (ויחי רטז:) "אין עבודת השם יתברך אלא מתוך שמחה". ולפי הנ"ל מובן בס"ד מדוע השמחה היא עיקר גדול כנ"ל, משום שבעזרתה מונע שליטת היצר הרע עליו. 

 

ובלבד שהשמחה אינה הוללות, דהיינו בעניינים גשמיים כמשתה היין והשכר, או מושב לצים, שאין שם יראת שמים כלל, כמובא ב"שומר אמונים", שכאשר אין בַּשמחה יראת שמים אינה אלא הוללות (ור' זוהר הקדוש מקץ דר"ב ע"א, ולקו"מ ח"א סי' כב אות י).

 

וכעין זה נאמר בפתגמי החסידים כי אהבה בלא יראה אינה ולא כלום, לכן צדיקים ייראו (מלשון יראה) וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברינה יגילו, ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם.

 

ישוב הדעת

 

בכל הזדמנות יישב דעתו ויחשוב על מטרת בואו לעולם הזה, ועל ידי כך יתחזק בשמחה על שזוכה לשעה ושעות של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה, וזוכה בטוב הנצחי – העולם הבא, ועל ידי כך – "הרצים יצאו דחופים בדבר המלך", שיקבל חיזוק ודחיפה לעצמו לרוץ בדבר המלך – מלכו של עולם, להתמיד בעבודתו ולהדר בה כראוי ובכל היכולת.

 

וממילא ישתדל לזכות בכל המדות הטובות, ויעשה הכל בחפץ לב ובשמחה, כעבד לרבו וכבן לאביו. "אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאוד".

 

התמדה

 

מובא באגרות החזון איש (ח"א סי' ג) כי סוד הקדושה בעניין הלימוד – הוא ההתמדה. ע"כ. ובספר "שיח שרפי קודש" (ח"ו סי' קצח) מובא כן על כל ענייני עבודת השם יתברך, שעל ידי הקביעות בהם – יזכה לקדושה גדולה. 

 

זאת אומרת שיתמיד בעבודתו את השם יתברך, ויקפיד על הקביעות בכל מעשיו, לא יסור ממנה, ולא יעשה זעיר שם זעיר שם, יום אחד מתחשק לו ועושה, ויום אחר אינו עושה, קרעים קרעים ואין מתקיים בידו. 

 

אלא יום יום את השם יתברך ידרוש, וכפי מדרגתו יקיים את כל המדות והעצות הטובות המתאימות לו, ואת כל אשר ימצא בכחו לעשות יעשה, והיה ה' עמו ויעזרהו על דבר כבוד שמו.

 

כי באמת נפשו איוְתה ויעש, אף כי גופו לא איוה אלא למושב לו, לנוח מנוחת שלום ושלוה, השקט ובטח, ישיבה של עכבה, וסופו עם יושבי חושך וצלמות – אם ימשיך ללכת אחר גופו העצל, אלא ירגיל גם את גופו להיות זריז ונז'כר בכל עת בתכליתו, אשרי אדם שומע לשקוד על דלתות עבודת השם יתברך יום יום.

 

ויתמיד בעבודת השם יתברך, תורה, תפילה, מצוות, מעשים טובים, דבורים טובים מחשבות טובות, והכל בשמחה גדולה, "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם", ובכן "ישמח ה' במעשיו", ישמח בעבודתנו יחפוץ בנו וירצנו, ועל ידי כך תחזינה עינינו בשוב ה' לציון ברחמים ויגאלנו גאולת עולמים. אמן ואמן.