בטחון ויראת שמים נאמר בספר תהלים (פרק קמז) "רוצה ה' את יראיו את

בטחון

בטחון ויראת שמים

 

נאמר בספר תהלים (פרק קמז) "רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו", ומפורש ב"מצודת דוד" (שם) כי המיחלים לה' – הם הם יראיו. ע"כ. הרי שדוקא יראי ה' הם אלו שבוטחים בו יתברך.

 

ומה עניין יראה אצל בטחון? העניין הוא כי ככל שאדם ירא מהשם יתברך – ירא הוא פחות ממאורעות העולם הזה, שזהו בעצם הבטחון, לדעת שהוא יתברך מנהיג את העולם ורק בו יש לנו לבטוח ולא לקוות לאיש ולא לייחל לבני אדם, או לכל נברא אחר. 

 

ובטחון זה, זאת אומרת הרגשת האדם כי בטוח הוא, וכי יש מי שדואג לשמירתו ולענייניו, לא תיכון אם כן הרגשה זו אלא אצל הירא שמים.

 

וכן נאמר ב"ספר המידות" (בטחון ג): בטחון בא על ידי יראת שמים. ע"כ. וכן ב"תלמידי רבינו יונה" (ברכות ב: ד"ה איזהו) נאמר, כי הבטחון הוא עיקר היראה והאמונה. ע"כ. הרי שלא רק שהבטחון נובע מיראה כנ"ל, אלא שהוא גם עיקרה.

 

הבטחון – שלוַת הנפש

 

ועניינו של הבטחון הוא שיהא לב הבוטח שקט ושליו על שיש לו על מי לסמוך ולהשען, ומה שיהא נעשה עמו – הכל לטובה, וכאשר הסביר ה"חזון איש" בספרו "אמונה ובטחון" (פ"ב), כי אין כוונת הבטחון שיבטח האדם שאת אשר יחפוץ – יעשה ה'. 

 

אלא שאף אם לא יהא כרצונו, ודאי שהכל לטובה מאִתו יתברך, ובידיעה והרגשה זו, שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הכל לטובתו של האדם – יהא לב הבוטח שליו ורגוע, אף אם לא יהיה כרצונו. ע"כ.

 

כמו תינוק

 

וכן שאלו לרבנו הגר"א מהו גדר הבטחון, ענה ואמר: הרי כבר פירש זאת דוד המלך עליו השלום, ככתוב "כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי" (תהילים קלא), כמו שהתינוק אינו דואג על מצבו והמשך קיומו, ולא חושב לרגע על יום המחר, כי סומך על אמו, כן צריך להיות האדם סמוך ובטוח שיהא השם יתברך בעזרו תמיד.

 

להשליך שכלו

 

והנה מכלל הבטחון הוא שלא יסמוך על שכלו בשום עניין, אלא על השם יתברך בלבד, שיתקנהו בעצה טובה ונכונה מלפניו ואילו מחשבותיו שלו עצמו – יֵדע ויאמין אשר הבל המה, כי "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי יט) ושם נאמר "לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו" (משלי טז). 

וגם עניין זה יתן בלבו שלוה על כי מאמין הוא אשר אין עוד מלבדו עוזר ומושיע ומגן, ומחשבות האדם ותחבולותיו אינן ברות תועלת כלל, ואין לו לאדם אלא לכוין כל מעשיו לשם שמים, ומכאן ואילך – הוא יושיענו!

 

רק השם יתברך

 

ועל כך אמנם אמר דוד מלך ישראל (תהלים נה): "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", ואמרו חז"ל (ר"ה כו:) כי "יהבך" האמור כאן, אינו אלא משא כבד שעליך, המעיק לנפשך, השליכהו אל השם יתברך והוא כבר ידאג לשאתו ולהקל מעליך. 

 

ואומר (תהלים לז) "גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה" – אתה בוטח בלא לחשוב ולדאוג, והוא כבר יעשה חפציך, וכן נרמז במאמר חז"ל (ברכות יד.) כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך – הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו.

 

אל תאמן בעצמך

 

ומעשה אבות סימן לבנים, כי כן אמר גם שלמה בנו בחכמתו (משלי ג): "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תישען", ושם נאמר "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך", ואמרו חז"ל (ברכות סג.) כי זוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה. 

 

עצה בלב איש

 

ומאחר שכן הוא עושה, הרי שמעתה מחשבותיו הנה הינן מאת השם יתברך, ומכוונות הן לַעצה הנכונה הניתנת בלב האדם מעם אלקי ישראל, וכן מובן ממה שאמר שמואל הנביא לשאול המלך "עשה לך אשר תמצא ידך כי האלוקים עמך" (שמואל א י), וכן אמר נתן הנביא לדוד המלך "כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך" (שמואל ב ז). ועל כך אמנם רמז שלמה בחכמתו ואמר "גול על ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך" (משלי טז). 

 

וכן אמרו חז"ל על עצותיו של ר' אלעזר בן ערך שהיו תמיד מוצלחות, כיוון שהיה תמיד מייעץ לשם שמים, שנאמר "וכל אשר יעשה יצליח" (מדרש תהלים א יט). והיינו כנ"ל שכיוון שמעשיו לשם שמים, מחשבותיו הינן מאת השם יתברך, ואשר על כן עצותיו מוצלחות.

 

דאגה לזמן קרוב

 

וככל שהאדם הינו בעל בטחון קטן יותר, הריהו דואג על זמן רחוק יותר, עד שכבר נוכל לשמוע על מי שדואג ומוטרד לחסוך כסף לחתונת ילדיו ולפרנסתם – עשרים שנה לפני שהגיעה השעה, ויש הדואגים רק לבר מצוה, ויש לשנים הקרובות וכו'. 

 

ואילו בעל הבטחון המושלם אינו דואג אפילו למחר, כך אמרו חז"ל (סוטה מח:) "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה". 

 

"הבוטח בה' חסד יסובבנו" – ואפילו רשע

 

ואף אם מלא האדם בעברות מכף רגל ועד ראש, יהיה אלוקיו עמו כאשר לא יסיר בטחונו ממנו. וכן מובא במדרש (ילקוט תהילים סוף סימן תשיט) "אפילו רשע ובוטח בה' – חסד יסובבנו". 

 

ובגמרא (ברכות סג. לגי' הע"י) נאמר, דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה – "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך", אמר רבא אפילו לדבר עבירה, פירוש, אפילו בשעה שנופל אתה בדבר עבירה דע את הקדוש ברוך הוא, והוא יושיעך ויישר ארחותיך. 

 

ואמר רב פפא כי זהו שרגילים אנשים לומר שאפילו גנב הנמצא במחתרת קורא לה' ומבקש עזרתו. ע"כ. ומבהילים הדברים. צא ולמד עד כמה גדול כוחו של בטחון. לכן כל אדם באשר הוא שם – ישים בה' מבטחו. ברם, ברור הדבר כי השגחת ה' על יראיו להיטיב להם גדולה בהרבה מאשר על שאינם כן.

 

השגת הבטחון

 

ולהשגת הבטחון, ראשית צריכים אמונה חזקה בהשם יתברך, וכאשר מובא בספר "פתגמי חסידים" (עמ' 34) בשם ר' אהרון מסטרוסילה: "האמונה והבטחון ירדו כרוכים, המאמין – בוטח ושאינו בוטח – אינו מאמין". וכן נאמר ב"ספר המידות" (אמונה לב): על ידי אמונה יכול לבא לבטחון.

 

ועוד צריכים לחזור הרבה בפה ובמחשבה על מה שאמר ר' עקיבא (ברכות ס: ונפסק בשו"ע או"ח סי' רל) "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (כל שעושה הקדוש ברוך הוא – לטובה עושה). ורבו של ר' עקיבא – נחום איש גמזו (ע' חגיגה יב.) אמר על כל מה שאירע לו, בין לטוב בין להיפך – "גם זו לטובה" (תענית כא.). 

 

מה בין הרב לתלמיד

 

ויש מפרשים כי זוהי דרגה גבוהה יותר, שכן ר' עקיבא אמר שהרעה תביא טובה, כאשר אירע לו בעצמו במעשה הידוע עם החמור הנר והתרנגול (ברכות שם), ואילו רבו אמר כי הרעה – היא בעצמה טובה, ואין הפרש בין רעה לטובה כי הכל רק טוב מאתו יתברך. 

אין רע משמים

 

ומדבריהם למדנו כי בכדי להתחזק בבטחון, יש לזכור כי אין רע משמים, אלא או טוב או מוטב, או שזהו טוב כרגע, או שמוטב שכך יהיה מאשר אחרת, וזה יתגלה אחר כך, לפעמים כבר בעולם הזה ולפעמים רק בעולם הבא. כי הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו לעד – הוא "א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (דברים לב).

 

בטחון והשתדלות

 

ואין עניין הבטחון סותר את עניין ההשתדלות, כי יש לבטוח שעל ידי ההשתדלות – יעזור השם יתברך ויצליחו בעסקיו וענייניו, ומה שיהיה – הכל לטובה. 

 

ויחשוב שהפרנסה והבריאות וכל העניינים הם כמו השולח כרטיס הגרלה, שבוודאי אינו בטוח בזכייתו, אך יודע שלאחר שעשה השתדלות, מעתה הכל בידי שמים. 

 

כמו כן כשהולך לעבודה או לרופא יאמין שהשתדלות זו אינה מועילה בכחות עצמה מאומה ואין לבטוח בה, אלא שהיא נצרכת בשביל קבלת הישועה מאת ה'. 

 

הא למה זה דומה לעני שפשט ידו לקבל מהעשיר, שבודאי שוטה יהיה אם יחשוב שפשיטת ידו היא שהושיעתו, שהרי הכל היה תלוי ברצונו של העשיר לתת לו!

 

ודבר זה רמוז אמנם בפסוק "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורְעה אמונה" (תהלים לז), שתהיה מעורב בעסקי הארץ, ובכל זאת רְעה אמונה וביטחון.

 

ובאמת אמרו, כי כל אחד כפי עניָינו, יש אשר בטחונו וצדקתו גדולים כל כך עד שאינו זקוק להשתדלות כלל (ור' בערך פרנסה). אמנם בדרך כלל צריכים השתדלות, אך הכל במדה הראויה (עיין ברכות לה: וראה לקמן ערך פרנסה). "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".

 

בטלה

 

בידיעת התכלית, כיצד יתבטל?!

 

הבטלה – מידה רעה היא, המָראה על בעליה כי אין תכליתו לנגד עיניו, אלא רק מצבו בעולם הזה השפל, שכן רוצה הוא לנוח ולענג גופו, והכתוב לעומתו צוֹוֵח ואומר (משלי ו) "מעט שנות מעט תנומות מעט חיבוק ידים לשכב" ואומר (קהלת ט) "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". 

 

וזאת משום שהזמן עובר מהר וחולף כהרף עין, וכנאמר "ימינו כצל עובר" (תהילים צ), כצל עוף הפורח (ב"ר פצ"ו סי' ב) ומה שנותר אפוא, הוא רק – "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (סוף קהלת). 

 

הזמן בוגד

 

והנה הזמן הוא מהבוגדים היותר גדולים, מפני שמראה לאדם כי באמת יש לו שהות, ויוכל אם כן להתהלך לאיטו בעסקי שמים, ואומר האדם לעצמו, יש לי שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ואין לי סיבה למהר בקניית מידות טובות ויראת שמים וזַכּוּת המעשים. 

 

והזמן חולף ועובר כהרף עין, ופתאום מוצא הוא את עצמו זקן ושבע ימים אך ריק מתורה ומעשים טובים. וכן רואים אנו בעליל כאשר מייחלים אנו להגיע לזמן מסוים או אירוע מסוים, לפני בואו – הזמן רחוק, והנה כהרף עין עבר ואיננו והוא כבר מאחרינו. וזהו שיסד הפייטן: "אם הזמן בוגד, אל תאלצהו ואל תרדוף אחריו, כי רבים חללים הפיל, ונכרים באו שעריו".

 

דברים אלה וכיוצא בהם, יתן העצל והבטל לנגד עיניו למען סוּר משאוֹל מטה, היינו שצריכים אנו לנצל זמננו וכל רגעינו לעבוד בהם את השם יתברך בתורה, תפילה, מצוות ומעשים טובים. 

 

ספר הזכרונות

 

וכל מה שהאדם עושה בעולם הזה – ידוע תדע כי שום דבר לא הולך לאיבוד, "כל מעשיך בספר נכתבים", ואף מחשבה טובה ודיבור מועיל – הכל נשמר (זוהר תרומה דק"נ ע"ב), הפנקס פתוח והיד כותבת, ושכרו שמור לו לעתיד לבא, אשר עין לא ראתה גודל השכר, ואף בעולם הזה יקבל פירותיהן של כמה ממצוותיו (ר' פאה פרק א).

 

והדברים אמורים כלפי הטענה הידועה של העצלנים והבטלנים שסוברים "או הכל או כלום", ומשגה הוא בידם, כי גם אם לא יכול הכל ולא יכול כראוי, מה שיכול יעשה ויחטוף, כי הכל נשמר ונכתב ועל הכל יקבל שכר (ור' ברכות נג:).

 

לדאוג לבית הקבוע

 

ואמרו חז"ל (ברכות יז.): "סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו". 

 

כי לעולם הבא לא לוקחים כלום, אלא רק תורה, מצוות ומעשים טובים, והם שמלַוים את האדם לעולם הבא (ר' אבות ו). וכיוון שבסופו של דבר כל אדם מגיע לשם, צריך לדאוג לביתו הקבוע, יותר מביתו העראי – העולם הזה.

 

עוד אנוח הרבה

 

ועוד אמרו (ערובין סה.) כי שאלה בִּתו של רב חסדא אותו – אולי רוצה אבא לנוח מעט? כי רב חסדא היה שקדן גדול עד שלא פסק פיו אף פעם מלגרוס דברי תורה (מו"ק כח.), ענה ואמר לה, עוד יבואו ימים שאנוח הרבה (בקבר…) ולא נוכל אז לעסוק בתורה, לכן עדיף לנצל את הזמן עכשיו. 

 

וממשיכה הגמרא: "ואמר רב נחמן בר יצחק, אנו שכירי יום המושכרים לעבוד בזמן קצוב", ואחר כך מקבלים את השכר. ובודאי מי שמרגיש שהוא שכיר, שמקבל שכר כפי כמות ואיכות עבודתו – לא יתעצל ולא יתבטל.

 

משל הנמלה

 

וידוע הוא מוסר ההשכל שאמר שלמה המלך ע"ה בעניין זה: "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם" (משלי ו). כי באמת, אין אורך חייה של הנמלה עולה על חצי שנה (ר' ירושלמי פ"ק דשבת) והיא אוגרת בקיץ ועובדת בכל כוחה ללא לֵאות להכין תזונתה לימות החורף, בזמן שיתכן שלא תחיה אז כלל. כל שכן אנו, שנחיה כולנו לעולם הבא בעזרת ה', שצריכים להכין הרבה צידה לדרך.

 

עבודת השם גם ללא משטר

 

והנה, המשך הפסוק אף הוא מלמדנו יסוד חשוב, "לך אל הנמלה… אשר אין לה קצין שוטר ומושל", זאת אומרת שאף כי אין מי יאמר לה מה לעשות, ואף אחד אינו עומד על גבה להאיץ קצב עבודתה ולרדותה, בכל זאת עושה היא מלאכתה בחריצות ונאמנות. 

 

ואף אנו נאמר, גם כאשר נתן השם יתברך בחירה בעולם, ואינו מראה כי בעל הבית דוחק, ויכול האדם לעשות ככל העולה על רוחו, מכל מקום לְמד מן הנמלה, אשר גם ללא פיקוח עליה עושה מלאכתה נאמנה, קל וחומר אנו, שבודאי פיקוח מלא יש עלינו, עין רואה ואוזן שומעת וכל המעשים בספר נכתבים, ורק איננו רואים פיקוח זה, לצורך הנסיון והבחירה. 

 

בין הזמנים

 

וגם בחורי הישיבות בתקופת "בין הזמנים" יכולים ללמוד מן הנמלה הלזו. והיינו כי גם כאשר אין מסגרת, זכור את בוראך, ועשה בחריצות את אשר מוטל עליך בתורה ויראת שמים והתנהגות נאותה כבן תורה, אף כי כרגע אין מעליך את המשגיח הרוחני של הישיבה, ולא קצין שוטר ומושל. 

 

משל החפץ חיים

 

והנה החפץ חיים זצ"ל הדריך להמנע ככל האפשר משיחות בטלות ודיבורי סרק, ולהתמיד בתורה בכל רגע, וכששאלוֹ מאן דהו – והלא לא נימוסִי לקטוע שיחה שחבר רוצה לשוחח עמך. 

 

ענה ואמר לו החפץ חיים, האם ראית את הסוחר ביום השוק כיצד הוא מתנהג, האם כשיבוא אליו אפילו ידיד טוב מארץ רחוקה, שמזמן לא התראו יחד, האם יפתח עמו הסוחר בשיחה שתבטל מזמן מסחרו, לא ולא! 

 

אלא יקבלו בסבר פנים יפות, ויברך את בואו, ויתנצל בפניו על אשר עסוק הוא מאד כעת ולא יוכל להאריך עמו בשיחה, ומיד ימשיך במסחרו, האם לא כך ינהג הסוחר ביום השוק?! והנמשל מובן…  

 

צידה לדרך

 

ומובא בגמרא (כתובות סז:) מעשה במר עוקבא, שהיה בעל צדקה גדול, וחילק המון כסף לעניים, ולקראת מותו קרא להביא אליו את חשבון הצדקה שעשה בחייו, ונמצא סכום עתק, ובכל זאת הצטער ואמר: "צידה קלה לוקח אני לדרך רחוקה"?! מיד ציוָה לתת עוד חצי מכל ממונו לצדקה…

 

ניצול הזמן – תועלת נצחית

 

ישמע חכם ויוסף לקח, עד כמה ראוי לנצל את העולם הזה ואת הזמן החשוב שבו, שכן "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (אבות ד). 

 

ובספר שיחות הר"ן (סי' כג) כתב מוסר נפלא בעניין זה, ומדבריו: "אשרי מי שזוכה לאכול כמה פרקי משניות, לשתות אחר כך כמה פרקי תהילים, ולהתלבש בכמה מצוות". 

 

ורצונו לומר כי כשם שחיותו הגשמית של האדם היא בעיקר ממזון ובגדים, כמו שנאמר (בראשית כח) "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", כן חיותו הרוחנית בעולם הזה ובעולם הבא – הינה מתורה, מצוות ומעשים טובים. והדברים מעודדים ומחזקים. אשרי הזוכה לנצל את זמנו כראוי.