חומרת הפגם בספר בראשית (פרק לח) מסופר על ער ואונן שהשחיתו

ברית

חומרת הפגם

 

בספר בראשית (פרק לח) מסופר על ער ואונן שהשחיתו זרעם לבטלה, וגדול היה בעקבות כך רוגזו של השם יתברך עליהם, והמיתם בטרם עת רחמנא ליצלן. ומכאן נלמד כי מאוד הקפיד הקדוש ברוך הוא על שמירת הברית, דהיינו שלא לפגום באות ברית קודש על ידי תאוות רעות (ור' יבמות לד:). 

 

חלקי הפגם

 

והנה עניין זה שייך במחשבה דיבור ומעשה: 

 

במחשבה, שנאמר "ונשמרת מכל דבר רע", ואמרו חז"ל (עבודה זרה כ:) מכאן שאסור לאדם להרהר בניאוף. והגורמת להרהור היא בעיקר הראיה האסורה.

 

בדיבור, שהפוגם בדיבורו על ידי דברים בטלים ואסורים, כלשון הרע, רכילות, נבלות הפה וכד', פוגם בכך מילה של מעלה, ויבא חס ושלום על ידי כך לפגום מילה של מטה, וכמו שכתב מרן החיד"א ("ציפורן שמיר" סי' ז אות קא וראה שם אות קעח. וע' בלקוטי מוהר"ן ח"א סי' יט ובקיצור לקו"מ שם).

 

במעשה, אין אנו מדברים בחטא ממש חלילה, כי ישראל קדושים הם, ואף שיצר זה חזק, כח נשמתם ואמונתם חזק יותר. 

 

אלא בדברים המביאים להשחתת הזרע, כגון נגיעת היד, שהוא עוון חמור מאד, ועל כך אמרו חז"ל (נדה יג.) שתקצץ היד הזו, כלומר שמחומרת העוון היה נֹח לו יותר שתקצץ ידו. 

 

ואמרו (שם:) "ידיכם דמים מלאו" – אלו המנאפים ביד. כלומר שנחשב הוא כשופך דמים, וכן כתב הרמב"ם (פרק כא מהלכות איסורי ביאה הל' יח) שהרי זה כהורג את הנפש. רחמנא ליצלן. 

 

ואף לצרכיו הקטנים של אדם, יש בזה חילוקי דינים אם מותר לגעת והיכן (בשו"ע או"ח סוף סי' ג).  

 

וכתב ה"בית יוסף" (אה"ע סי' כג) בשם הזוהר הקדוש, כי עוון זרע לבטלה חמור יותר מכל העברות שבתורה. ודברים נוספים האסורים המביאים למעשה השחתת הזרע מבוארים ב"שולחן ערוך" (אבן העזר סי' כג), יעוין שם. צא ולמד עד כמה חמור העניין!

 

להשמר ממראות אסורים

 

וצריך כל אחד לעשות לעצמו סייגים בזה, וכמובא ב"ספר חסידים" (סי' קסז, קעה וכו'), כאשר לב יודע מרת נפשו וגודל פיתויי יצרו אותו. 

 

ואחד הסייגים הגדולים והחשובים, שחז"ל הקדושים כבר גדרו לנו וחייבו אותנו, הוא לבלי להסתכל בכל דבר המביא לידי הרהור רע (עבודה זרה שם), כי אמרו חז"ל (סנהדרין מה.) "אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות".

 

עוד אמרו (ברכות סא.) כי המסתכל בכוונה ומורגל הוא בכך – אין לו חלק לעולם הבא (ע' תוס' שם), וכן אמרו (בבא בתרא נז:) על הפסוק "ועוצם עיניו מראות ברע" – זה שאינו מסתכל בנשים. 

 

ואם הולך במקום בלתי צנוע בלא הכרח, אף כי עוצם הוא את עיניו – נקרא רשע (כמובא שם וע' רשב"ם שם), והרבה החמירו חז"ל בזה ולא עת האסף, לך נא ראה בספרים המיוחדים לכך. 

 

מצב הדור

 

ובדורנו זה, צריכים להשמר בזה הרבה יותר, כי מלבד ירידת הדורות בגשמיות ורוחניות, והתגברות הרע והקליפות (כמובא שכן אמר רבנו האר"י לתלמידו מהרח"ו), בנוסף לכך, דורנו במיוחד נועד לנסיון זה (כמבואר בספר "שומר אמונים" כיעו"ש). 

 

וגודל הפריצות שפשׂתה בעולם כולו, דבר זה לא היה מימי עולם ושנים קדמוניות, בכל אופני הפריצות – בלבוש, בדיבור, בתמונות תועבה וכו', מה שפעם היה ההולך שחוּחַ עינים ניצל ממראות אסורים הרי שכיום גם על הארץ אורב היצר הרע בעיתוני תועבה המושלכים בחוצות. 

 

אוי מה היה לנו! אין לנו אלא לחזק ליבנו בהשם יתברך, לרצות בכל מאודנו להנצל מדברים המביאים לפגם עינים וממילא הלב מהרהר ולפעמים אף וכו' (כמובא ברש"י סוף פרשת שלח) ה' ירחם.

 

מסר מהבן איש חי

 

ומוסרים בשם הבן איש חי זצ"ל כי נשאל פעם לתת סימן ברור לעקבות המשיח (מלבד מה שאמרו חז"ל בסוף סוטה) ענה ואמר, כשיגיעו ישראל לשפל כזה אשר בת ישראל תלך ברחוב חצי לבושה, זה הזמן!… 

 

והדברים מרתיתים, כי בזמנו של הבן איש חי ז"ל, שחי רק כמאה שנה לפנינו, ובמקומו בבבל, לא היה ניתן להעלות על הדעת שיגיעו בני ישראל לשפל שכזה, ועתה אבוי! עינינו הרואות גאוותן של ישראל שהושפלה בעוונות הרבים. על זה היה דווה ליבנו.  

 

היצרים החזקים

 

והנה שני יצרים חזקים הם באדם המסירים אותו מאחרי ה' והם יצר העריות ויצר העבודה זרה, ובודאי שהוא יתברך ידע יצרנו, ולכן ציוה יתברך ויתעלה (במדבר טו): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". 

 

ואמרו חז"ל (ברכות יב:) "אחרי לבבכם" – זו מינות "ואחרי עיניכם" זה הרהור עבירה, וסתם עבירה בש"ס – היא עריות כידוע (ר"ה יז. תוד"ה ואמר, ור' במהרש"א שבת לג.), ואשר על כן ציוה השם יתברך לקרוא בכל יום פעמיים פרשת ציצית, בכדי לזכור להתרחק מאלו היצרים.  

 

והנה חז"ל הקדושים (יומא סט) גילו לנו כי ביטל השם יתברך את יצר העבודה זרה בו נכשלו אבותינו, ולא ביטל את יצר העריות (עיין שם בגמרא סיפור שלם). 

 

הרי שביצרים החזקים ביותר, ניאוף ועבודה זרה, לא נוכל להראות גבורתנו כנגד היצר ואהבתנו ליוצר יתברך אלא באחד מהם, שהרי השני בוטל, ואין חכמה ואין תבונה בהתגברות על יצר העבודה זרה, כי הרי איננו כאשר היה. 

 

ונותר לנו אם כן לתקן ולהתגבר רק על יצר העריות, שהיא באמת התאוה החזקה ביותר כיום, ובעיקר בשבילה אדם בא לעולם (שיחות הר"ן סי' קטו). 

 

להשמר מנבולי פה

 

וכן צריכים להזהר משמיעת ניבולי פה, המצויים בעוונותינו הרבים בקרב כמה מבני הנוער, המנוערים מן המצוות (סוטה מו:), ובפרט בזמן שמוכרח לשהות בקרבתם, כגון במקומות העבודה או הנוסע בתחבורה ציבורית, שצריך להזהר מכך.  

 

וכבר אמרו חז"ל (שבת לג.), בעוון נבלות הפה – צרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, וכל המנבל פיו, אפילו חותמים עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה – הופכים עליו לרעה, וכן מעמיקים לו גיהנם, לכן צריך להזהר מכך, ולא רק מדיבור, אלא אף משמיעה, כי שומע כעונה בעניין הזה (כמובא בגמרא שם). 

 

וניבול פה הוא לא רק במילים רחוביות שפֵלות ומאוסות, אלא אף בדבר הנאמר במילים היפות ביותר, אך על עניין צנוע, כמובא בגמרא שם: כולם יודעים מדוע כלה נכנסת לחופה, וכל המדבר על כך נקרא מנבל את פיו. ע"ש.

 

עסק התורה – השמירה הגדולה

    

והעצה הכללית על מנת להיות קדושים בקדושת הברית, היא שתמיד יהיה מוח האדם עוסק בדברים שבקדושה, בתורה, בתפילה וביראת שמים (כמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה. ע"ש). 

 

כי אין שתי מחשבות משמשות יחד, ובהיות מחשבותיו טובות, תסתלקנה האחרות, וכשזה קם זה נופל, כירושלים וקסרי בת אדום כשזו מלאה – זו חרבה (מגילה ו.).

 

סייגים, תפלה, רצון

 

ומי שאינו בר הכי, ואינו יכול להעסיק מוחו תדיר בדברים שבקדושה, יקיים בנפשו "אתה סתר לי מצר תצרני" (תהלים לב), סת"ר ראשי תיבות: סייגים תפלה רצון. 

 

והיינו שבכדי להנצל מהצר הצורר, הוא היצר הרע, לא יתכן לעשות כן מבלי שיתקיימו שלושה תנאים אלו, היינו להציב לעצמו גדרים וסייגים שגם לא יתקרב לאותה עבירה, ויתפלל מעומק לבו להנצל מאותה עבירה, וירצה בכל מאודו להנצל ולא יעזוב רצון זה לעולם. 

 

ואף אם נפל קצת מלהצליח, את הרצון להצליח אין לעזוב לעולם. וכשיקיים ראש הפסוק – "סת"ר לי", יקיים בו השם יתברך את סופו – "מצר תצרני", שישמרהו ה' מן הצר הצורר הוא היצר הרע (הקדמת ת"ז ד"ט ע"א).   

 

הסתכלות בתכלית

 

וירצה רק בטוב, וימאס התאוה הזו בתכלית ועל ידי התכלית, היינו שעל ידי שיחשוב על תכליתו, לא ירצה בתאוה זו כלל וכלל אם לא במקום מצוה (ראה סוטה מז. זוהר יתרו דף צג:) וגם זה דוקא בתנאים מסוימים (וכמבואר בפוסקים או"ח סי' רלא, רמ, אה"ע סי' כה).

 

תכלת בציצית

 

ובזה יש לפרש בס"ד הטעם שציוָנו השם יתברך להטיל בציצית דוקא פתיל תכלת ולא שאר צבעים (מלבד מה שכבר אמרו חז"ל במנחות מג:), כי "תכלת" מלשון תכלית (ראה ליקוטי מוהר"ן ח"א סי' יח אות ז והגהות הרב יעב"ץ ברכות נז:). 

 

ועל ידי "וראיתם אותו", את פתיל התכלת – נזכר הוא בתכלית, ועל ידי זה יקויים בו "והייתם קדושים לאלהיכם" – עניין קדושת הברית (כמ"ש ברש"י ריש פרשת קדושים). נמצא אם כן כי התבוננות בתכלית מסייעת להנצל מליפול בתאוה זו.

 

תמיד להעמיק בעניין התכלית

 

וגם באופן כללי, ההסתכלות בתכלית מצילה מעברות, כנאמר (אבות ג) "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה… ולאן אתה הולך". 

 

ודוקא בהתבוננות מעמיקה, שזוהי בעצם כוונת "להסתכל" (ראה "בית יוסף" או"ח סי' רכט) ולא בשטחיות, שהרי בשטחיות כולם יודעים לאן הם הולכים, ובכל זאת לא כולם ניצלים מעבירות… 

 

בזוי אתה מאוד

 

ובפרט חטא זה, שבהתבוננות במהותו של החטא עצמו, יראה עד כמה הוא מאוס, וכמאמר חז"ל הקדושים (שבת קנב.) "אשה – חמת מלא צואה ופיה מלא דם" (וראה ב"שבחי הר"ן" סי' טז).

 

אין זמן להבלים

 

ועוד יחשוב, שהרי הכל הבל הבלים, כיום אתמול כי יעבור, ואין לנו אלא לעסוק בחיי עולם – תורה מצוות ומעשים טובים, ובכלל אין זמן לתאוות ודברים בטלים, וכל שכן לדברים אסורים. 

 

לכן יאמרו נא יראי ה' לכל הבלבולים – אין כניסה לזרים! והזר הקרב – יומת באש התורה והיראה ומחשבות התכלית וצעקות להשם יתברך שישמרנו מכל דבר רע (ובפרט מעוון זה הנקרא "רע" כמובא בזוהר אמור ד"צ ע"א). 

 

ובכן יהי רצון שיקוים בנו "ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך… מעתה ועד עולם" (וכמובא בזוהר נח דס"ו ע"ב שהשם יתברך שומר מכל רע את מי ששומר בריתו).