שמירת הדיבור צריכים מאוד לשמור את הדיבור, דהיינו לדבר בעיקר

דיבור

שמירת הדיבור

 

צריכים מאוד לשמור את הדיבור, דהיינו לדבר בעיקר בתורה, תפילה, וכל עניינים שבקדושה, וכמו כן למעט בדיבור בענייני חולין (ע' לקו"מ ח"א סי' עה). 

 

וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות, ב, ד) וזו לשונו: "לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו… ועל זה ציוו חז"ל ואמרו כל המרבה דברים מביא חטא ואמרו לא מצאתי לגוף טוב משתיקה".

 

ההפסד בדיבור שאינו נצרך

 

הנה כי כן, ישפוט כל אדם אֵילוּ מדיבוריו נצרכים ואילו לא, כי בדיבור שאינו נצרך, מביא רק נזקים על עצמו, שנאמר "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא). 

 

ואם מרבה דברים שלא לצורך, אין זה אלא כסיל וגאה, ועושה רושם הפוך מאשר זמם לעשות, שנאמר (קהלת ה) "קול כסיל ברֹב דברים", ונאמר "גם אויל מחריש, חכם יחשב" (משלי יז). 

 

והכוונה היא, שבדיבורו של האדם ניכרת חכמתו. הוא שאמרו חכמינו הקדושים (ב"מ פה:) "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא", מטבע אחת בכד, הרי הכד רועש ואם היה הכד מלא במטבעות לא היה משמיע קול. כך אדם המלא בחכמה מרבה בשתיקה, והריק ממנה מרבה בדברים וקול רעש גדול.

 

קדש עצמך במותר לך

 

ולכן אמרו חכמינו ז"ל (אבות ג) "סייג לחכמה שתיקה", וכתב רבינו עובדיה מברטנורא שם, כי מדובר בדברים בהם מותר לדבר עם חבירו, אך בכל זאת ראוי למעט בהם.

 

השתיקה – מבחר המידות

 

ואמרו חז"ל (מגילה יח.) "סמא דכולא משתוקא" – התרופה לכל העניינים – שתיקה, ולא עוד אלא שהיא המובחרת שבתרופות, דהיינו הריבוי בשתיקה ומיעוט בדיבורים (כפירוש רש"י שם). 

 

וזה לכאורה מובן על פי מה שאמרו חז"ל (חולין פט.) כי אומנותו של אדם בעולם הזה היא שיתנהג כאילם. שאינו מדבר בדברי חולין אלא בדברי תורה, שנאמר (תהלים נח) "האמנם אלם צדק  תדברון". 

דיו לעבד שיהא כרבו

 

ולעולם ילמד אדם להתנהג כמו קונו יתברך (שבת קלג:). ועליו יתברך הרי נאמר "מי כמוכה באלים ה'", ודרשו חז"ל מי כמוכה באלמים (גיטין נו:), שנוהג כאילם ואינו מדבר, אלא עושה, שלא כמנהג בשר ודם שמדברים יותר מאשר עושים…    

 

הרי שכל כך חשובה היא השתיקה, עד שאמרו שזוהי האומנות שצריך האדם לתפוס בהיותו בעולם הזה. והלשון "אומנות" – מורה כי צריכים לדקדק בפִרטי מידה זו, כשם שבעל אומנות מדקדק בפרטי אומנותו ויודעם היטב על בוריָם ("שמירת הלשון" שער התבונה פ"ב).

כח הדיבור

 

וכל זאת מפני ש"מוות וחיים ביד הלשון" (משלי יח). פעולות הדיבור מצד אחד טובות ומועילות הן, אך מצד שני, בדבורים רעים ושאינם ראוים, לפי המקום הזמן והשומעים, אפשר לגרום חורבן גדול. ודברים אלו ברורים וידועים לכל, אך עלינו רק להתחיל ליישם בפועל את שמירת פינו ולשוננו.

 

מעלת שמירת הדיבור

 

ועל ידי שמירת הדיבור מכל רע, ודיבור בנחת עם כל אדם, לעולם לא ימצא עצמו במחלוקות וּוִיכוחים, לא עם חבריו ולא עם בני ביתו. שכן מידה זו תביאהו גם לענוה במשך הזמן (אגרת הרמב"ן), ו"על ידי ענוה כולם עמו בשלום" ("ספר המידות", ענוה, יג). 

 

וגם יוכל לנצל את הזמן היטב, כי המרבה בדיבור, מטבעו ימשך בזה, ויאבד זמנו. ועוד, כי המרבה לדבר – על פי רוב יתערבו בדבריו דיבורים אסורים, כלשון הרע, רכילות, ליצנות, פתיחת פה לשטן (ר' ברכות יט. מו"ק יח.) וכו'. 

 

וכבר צווח הכתוב: "ברב דברים לא יחדל פשע" (משלי י) ואמרו חז"ל (אבות א) כל המרבה דברים מביא חטא. ובכך מביא על עצמו רק צרות וגזרות קשות, ואם כן מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון.

צדק תדברון

 

ואדרבה, במקום דברים בטלים, ירבה בדברי קדושה, תורה, תפילה ותהלים, ויהיה דברן בדברים האלה ולא יפסוק ולא יבטול מפתגם דאורייתא. 

 

לכן, כל החפץ חיים לראות טוב, ינצור לשונו מלדבר כי אם בדברי תורה ובַדברים היותר נצרכים, הכל לפי המקום הזמן והאנשים, והכל לשם שמים, ואז טוב לו לנצח. 

 

ועל כך נאמר (דברים לב) "כי בדבר הזה תאריכו ימים" – בדיבור הזה (עיין ברכות כד:), ויש לו שכר טוב בעמלו, אשריו ואשרי חלקו.