הלכה או יראת שמים נאמר בגמרא (ברכות ח.) "אין לו להקדוש ברוך הוא

הלכה

הלכה או יראת שמים

 

נאמר בגמרא (ברכות ח.) "אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". ולכאורה נשאלת השאלה, הלא במקום אחר נאמר (שם לג:) כי "אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא אוצר של יראת  שמים". ומה אם כן העיקר, ההלכה או היראה?

 

המטרה והאמצעי

 

אלא שלימוד הלכה הוא האמצעי, והיראה היא המטרה, זאת אומרת שעל ידי הלימוד יוכל להגיע לידי יראת שמים, כי "אין בור ירא חטא" (אבות ב), ו"אם אין חכמה, אין יראה" (שם ג). הגדולה שבמטרות – היא היראה, והגדול שבאמצעים המביאים ליראה – הוא לימוד ההלכה. 

 

והיראה היא עיקר הכל, כאשר אמרו בגמרא (יומא עב:) מכריז ר' ינאי, חבל על מי שאין לו חצר, וטורח לבנות שער לחצר. ופירש רש"י כי התורה אינה אלא שער להכנס בו ליראת שמים. ע"כ. 

 

עונש למי שלומד ואינו מקיים

 

וכוונת ר' ינאי היא כי חבל על מי שאין לו יראת שמים, ואף אינו מחפש אותה, ובכל זאת לומד תורה, שהרי עתיד להענש על כל מה שלמד ולא קיים (ע' שבת לא. סג: ורש"י). הרי לפנינו כי התורה היא האמצעי שעל ידו ניתן להגיע לידי יראת שמים.

 

ויש לפרש בזה בס"ד מקרא שכתוב "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" (ישעיה א), אין "זאת" אלא תורה, שנאמר "וזאת התורה" (ע"ז ב:), ואין "חצרי" אלא היראת שמים, כמובא בגמרא הנ"ל, וכך אם כן אומר הפסוק: מי ביקש מידכם תורה, כאשר אתם רומסים יראת שמים…

 

לימוד הלכה מסוגל ליראה

 

והדברים מתבהרים על פי מה שהובא בשם ספר "אור תורה" (רמזי תהלים), כי אין היצר הרע מפתה את האדם שלא ילמד כלל, כי יודע שלא ישמע לו בזה, שהרי אם כן לא יחזיקוהו חשוב, כלמדן ותלמיד חכם וכו'. 

 

אלא מפתהו שלא ילמד דבר שתבוא לו מזה יראת שמים, כמו ספרי מוסר ושולחן ערוך לידע הדין על בוריו. ע"כ. הרי מפורש, כי על ידי לימוד הלכה כשולחן ערוך וכד' מגיעים לידי יראת שמים. 

 

וכמו כן הובא ב"ספר המידות" (יראה ח"ב אות ג) כי לימוד שולחן ערוך מסוגל ליראה (ור' עוד במסילת ישרים פכ"ה).

 

תלמוד מביא לידי מעשה

 

והנה לימוד ההלכה, הוא זה שמביא לידי מעשה, וזהו אם כן עיקרו של תלמוד תורה – שיביא את האדם לידי מעשה, וזוהי עיקר מעלתו של הלימוד (ע' קדושין מ: ור' ברכות יז. פסחים נ: תוד"ה וכאן, ספר חסידים סי' יז וסי' תתקמד, והקדמת ספר ראשית חכמה). 

 

וזה כמובן רק על ידי שאינו מסתפק בדברי הגמרא וראשונים, אלא רואה פסקיהם של הטור, השלחן ערוך, ונושאי כליהם הפוסקים האחרונים, עד אחרוני זמננו, ורק כך יוכל לדעת כראוי מה עליו לעשות וכיצד להתנהג. 

 

יראה ועשיה

 

ונמצא אם כן, כי הלימוד מביא לידי יראת שמים ולידי מעשה, אשר אלו השניים הם הם תפקידנו בעולם, כמו שנאמר "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". 

 

ואם כן הלימוד הוא זה שמביא אותנו לידי תכליתנו עלי אדמות. צא ולמד עד כמה חשוב לימוד התורה לכל יהודי, ובעיקר ההלכה למעשה היוצאת מתוכו שהיא עיקרו.

 

כיצד הלכה מביאה ליראת שמים

 

והנה כאמור, על ידי לימוד ההלכה ניתן להגיע לידי יראת שמים, משום שכאשר יודע מה אסור, אזי ירא מלעבור על הדין, מה שאין כן מי שאינו לומד הלכה, אף אם יהיה ירא שמים גדול, לא ינצל מלחטוא, כי אינו יודע ממה להיות ירא (וע' בהקדמת ספר "שמירת הלשון"). 

 

להעדיף לימוד הלכה

 

ובפרט בעלי בתים, הקובעים עיתים לתורה, הם צריכים ללמוד בעיקר הלכות, לדעת מה יעשה ישראל (ר' דרישה יו"ד סי' רמו והביאו הש"ך וכן הט"ז שם, ומשנ"ב סי' קנה ס"ק ג). 

 

כי בעלי בתים, בדרך כלל, מקדישים רק כשעה או שעתיים ביום לתלמוד תורה, ושאר היום – יצא אדם לפעלו, בזה ודאי שעיקר לימוד התורה אצלם צריך להיות בהלכה ומעט מוסר. 

 

ובספר "ענף עץ אבות" (עמ' תד) כתב שאף לצאת ידי חובת מצוַת תלמוד תורה – אינו יוצא מי שמשקיע כל זמנו רק בלימוד הגמרא, ואינו לומד ויודע את ההלכה למעשה. וע"ש.

 

לא לעשות העיקר טפל

 

ואם לפי העניין מתאים ללמוד עמהם מעט גמרא – הנה מה טוב, ואם לא, לא יעשה העיקר טפל והטפל עיקר, כמו שיש נוהגים היום, ללמוד עם בעלי בתים פשוטים בעיקר גמרא. 

 

שהלואי שיבינו כראוי את השיעור, ולא זו בלבד אלא שעל ידי כך מקצרים במקום שאמרו להאריך – בלימוד הלכות, ואין ספק כי כשֹל יכשלו הציבור באיסורים, מחמת חוסר ידע בהלכה. 

ישמע חכם – מגיד השיעור, ויוסף לקח – באיזה אופן ותוכן למסור את השיעור (וכן כתב  בשו"ת יחוה דעת ח"ו סי' נב, ועיין עוד בהקדמות המשנה ברורה והחיי אדם).

 

 

גם בני תורה חייבים ללמוד הלכות בכל יום

 

ולא מדובר כאן רק בבעלי בתים הנ"ל, אלא אף בחורי ישיבות ואברכי הכוללים, גם הם צריכים לדעת כיצד להתנהג למעשה. ולכן צריכים לקבוע זמן ללימוד הלכה למעשה – כל יום, חוק ולא יעבור, למען לא יכשלו באיסורים ולמען תהיה יראת ה' על פניהם לבלתי יחטאו.

 

כל השונה הלכות בכל יום

 

והנה תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא (נדה עג.). ויש לשאול מה נתייחדו ההלכות, שכל כך גדול מתן שכרן. 

 

ויש לומר כי הנה אמרו חז"ל (סוטה כא.) עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה. ע"כ. זאת אומרת כי יתכן ויגיע האדם לעולם העליון ויראה כי אך לריק יגע, כי גם המצוות שעשה שקע אורם ושכרם על ידי העבירות. 

 

תורה לשמה עומדת לעד

 

אבל תורה – אורהּ קיים לעד, שכן המצוה – אורהּ קטן כמו של נר ובנקל לכבותו, מה שאין כן תורה – שהיא אור גדול, שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו), וממילא תורתו עומדת לעד. 

 

וזהו דוקא בתורה לשמה (כאשר למדו בסוטה שם מהפסוק מים רבים כו'), שזהו הלימוד על מנת לעשות, והן הן ההלכות הפסוקות, המביאות לידי מעשה כנ"ל. 

 

נמצא אם כן כי הלכות שהם מרכז התורה ועיקרה, ולימודן הוא הנקרא לימוד לשמה, הן העומדות לעד ולא יכבה אורן לעולם ועד, ובשכר זאת – כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא.