חינוך טוב – כבר בהתחלה נאמר בספר דברים (פרק כ) "כי האדם עץ השדה",

חינוך

חינוך טוב – כבר בהתחלה

 

נאמר בספר דברים (פרק כ) "כי האדם עץ השדה", ובדרך דרש אמרו, כי האדם נמשל לעץ (ב"ר פנ"ג סי' א, זוהר ויקרא דכ"ד ע"א), אם מתחילת ברייתו לא מיַשרים את גדילתו, על ידי הצמדת מקל אליו, אזי צומח הוא באופן עקום בוודאי. 

 

ובדומה לכך – האדם, אם בקטנותו, לא מדריכים אותו בדרך הישר, היא דרך אבותינו הקדושים, שמירת תורה ומצוות כראוי והקפדה בכל מנהגי ישראל. 

 

אם לא מצמידים אליו מקל כביכול, שזאת אומרת חינוך קפדני בדרכי אבות (אברהם, יצחק, ישראל, סופי תיבות: מקל), בבחינת "חושׂך שבטו שונא בנו" (משלי יג), אזי בוודאי בלא ספק יצמח ויגדל עם דעות רעות ונפסדות, המוליכות אותו בדרך לא דרך אל מקום אופל וצלמוות.

 

קשה תרבות רעה

 

ואף דוד מלך ישראל הצדיק החסיד והעניו, כיוון שחשׂך שבטו מאבשלום ואדוניה בניו, סבל תרבות רעה בתוך ביתו, ומרדו בניו אלה במלכותו, וסופם היה רע ומר (ר' מלכים א א). 

 

לכן כבר בהיות הנער רך וצעיר, יש לחנכו בכל ענייני קדושת ישראל, דינים ומנהגים, אמונה ומוסר, שעל ידי כך ילך לבטח בדרכו בחיים.

 

טעות גדולה 

 

וזוהי אמנם אחת הטעויות הגדולות של אנשי דור תהפוכות זה, שחושבים לתת לילד כל מה שרוצה ולא מה שצריך, ומפנקים אותו וחוסכים ממנו יד קשה וחינוך קפדני. והלא חז"ל אמרו לגבי חינוך כי אסור שתהיה רק ימין מקרבת אלא גם שמאל דוחה (סוטה מז.). 

 

והם מספקים לו כל תאוותיו ודרישותיו, בביגוד, במאכל, ביציאות וטיולים, ובכל אשר יחפוץ, ואינם יודעים לסרב, כי דואגים פן ירחיק חינוך זה את הילד מהם, ואינם מבינים כי אדרבה, כשיקבל מה שצריך ולא מה שרוצה, זוהי האהבה והדאגה האמיתית לילד, שהוא עצמו יודה עליה עת יגדל ויהיה לאיש, וכן נאמר "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך" (משלי כט. וע"ס ארחות יושר להגרח"ק ערך חינוך). 

 

ועל הפינוק לעומת זאת, לא די שלא יודה ויכיר טובה, אף גם יחזיר רעה, ויכפור בטובה שעשו עמו הוריו, ואדרבה, דוקא חינוך זה ירחיק את הילד ממנו בסופו של דבר. רחמנא ליצלן. ועינינו הרואות עד כמה נכונים הדברים בעוונותינו הרבים. 

 

ולכן רואים אנו באמת הבדל ניכר בין תרבות הדור הקודם וקודמיו, לבין תרבות אנשים חטאים מבני הדור הזה, הממושמעים ליועצי חינוך למיניהם שלא שערום אבותיכם, ואין בהם דעת ולא תבונה. 

 

שהרי עובדות הן כיום כי בן קם באביו, בת באמה, כלה בחמותה, נערים פני זקנים ילבינו, ואויבי איש אנשי ביתו, ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, כאשר נעשה את רצונו בחינוך הילדים, ולא את רצון הפסיכולוגים ואנשי החינוך למיניהם שלא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. 

 

לפני שירגילוהו חבריו בדברים רעים

 

ומובא ב"ספר חסידים" (סי' דש) כי בתחילת הבנתו של הילד, ילַמדו אביו או רבו אשר יש בורא בשמים, ולכשיגדל מעט ילַמדו שיש גן עדן וגיהנם וייעודם, וכל זה צריך להיות בהקדם האפשרי, מיד כאשר הילד בר הבנה, לפני שירגילוהו חבריו בדברים רעים. ע"כ.  

חינוך תורני בלבד

 

והנה ידוע כי התורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג), ויש לפרש בס"ד כי הרוצה ללכת בדרכים נוחות וישרות, המובילות ל"שלום", הוא הקדוש ברוך הוא אשר שמו – "שלום" (שבת י:), הדרך היא לחנך את ילדיו אך ורק בתורה, בחינוך התורני. 

 

דהיינו לימוד תורה בלא עירוב שום נושאים ומקצועות אחרים, כי "בא זה ואיבד את זה" (ר' כתובות סו:), שאין שני התחומים מסתדרים יחד. 

כי נמשלה תורה לשמן (תנחומא אחרי סי' י), מה שמן אינו מתערבב עם משקים אחרים, כן התורה אינה מסתדרת עם מקצועות אחרים (אלא אצל מי שכבר למד כל התורה כולה. ר' רד"ק יהושע א, וע' מנחות צט:). 

 

וכן אמרו חז"ל (מדרש "שוחר טוב" תהלים קיט אות מ) כי נמשלה התורה לדבש, וכמו שחבית מלאה דבש, אם תכניס לתוכה דבר אחר יֵצא הדבש, כן התורה ככל שמכניס למוחו ידיעות זרות יוצאת התורה (וע' לקו"מ ח"א סי' קי ודו"ק).

 

היכן לחנך את הבנים

 

לכן צריכים להקפיד ביותר, לשלוח את הבנים למוסדות תורניים בלבד, בלא עירוב מקצועות אחרים כלל ועיקר, משום שאז יורד ערך התורה הקדושה בעיני התלמידים, המבחינים כי נלמדת היא כשאר מקצועות. 

 

ואף אם אין זו כוונת המורים חלילה, זו המציאות, ותוצאותיה ניכרות בהרבה בחינות, והמבין יבין. לכן אין להתפשר בעניין זה כלל, ובעניין פרנסת בניו יבטח בה' וחסד יסובבנו.

 

וישתדל שיהיו אותם מוסדות – בעלי נסיון מוצלח בחינוך, המקנים ידע תורני נרחב, בשילוב מידות טובות ודרך ארץ, למען יהיו הילדים גידולי הקודש, לפאר הוריהם ומשפחתם. 

 

ועל ידי כך יתפאר בהם גם השם יתברך, ויקויים בהם מקרא שכתוב (ישעיה מט)  "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". 

היכן לחנך את הבנות

 

וכמו כן את הבנות, יש לשלוח למוסדות בהם מקנים ידע תורני הנצרך לאשה, מקפידים על לבוש צנוע, נעימוּת הליכות, וחינוך לשאיפה לִבְנות בית נאמן בישראל, על אדני התורה והטהרה. 

 

וכן חינוך המקנה שאיפה להִנשא לבעל העוסק בתורה במסגרת "כולל" וכד', ועל כל פנים קובע עיתים לתורה בכל יום בבתי מדרשות, חוק ולא יעבור, והוא צמוד בדעותיו לרבו. 

 

להרחיקם מחברים רעים

 

במוסדות שזו דרכם, בהם יחנך האדם את ילדיו, ולא זו בלבד, אלא גם בהיותם בבית ובשכונה יקפיד בחינוכם, כגון לחברם עם חברים טובים, ולהרחיקם מחברים רעים, כי "הרבה ילדות עושה והרבה שכנים הרעים עושים" (סוטה ז.), כלומר שמשפיעים רבות על האדם (וכדברי הרמב"ם הנ"ל).

 

דוגמא אישית

 

והנה אין ספק כי ההשפעה המשמעותית ביותר על הילד, היא זו אשר רואה הוא בביתו, מהוריו, כפי שאמרו חז"ל (סוכה נו:): דיבורו של הילד ברחוב, מקורו או מאביו או מאמו. ע"כ. 

 

ולא עוד אלא שאף אם אין הילד בר הבנה עדיין, סופג הוא אל תוכו את האוירה שבבית, אם מתוחה היא ומלאה קטטות וּוִיכוחים – ישפיע הדבר על נפשו של הילד להיות כזה, וההפך בהפך (כאשר פי' הר"ב על "אשרי יולדתו" דר' יהושע. אבות ב).

 

ודורשי רשומות דרשו בזה מקרא שכתוב "לחנוך משפחת החנוכי" (במדבר כו), לאדם המחונך הוא עצמו – תהיה גם משפחה מחונכת.

 

וכן הובא ב"ספר המידות" (בנים ב טז), "מי שהוא שולט ביצרו בניו אינם יוצאים לתרבות רעה", ע"כ. והיינו כנ"ל, אם השורש והמקור טהור, כן תהיה גם התוצאה והתולדה, וסימנך: "היוצא מן הטהור – טהור" (בכורות ה:).

 

המחונך יחנך

 

וכן הובא באופן כללי בשם ר' ישראל סלנטר זצ"ל על עניין החינוך, אשר לא יוכל שום מחנך לחנך כראוי, אלא כאשר הוא עצמו מיישם את התכונות הטובות אותן רוצה הוא ללמד לאחרים, ורק בכך הוא מחדיר אותן בשומעי לקחו. 

 

ובאם לא כן, לא יעזרו כל הדרשות וההרצאות המרתקות והמעניינות ביותר, ואף לא הלקחים החשובים ביותר, דמותו ואופיו – הם הקובעים את החינוך (ור' ב"אמונה ובטחון" להחזו"א פ"ד אות טז).

 

לכן לא ייתכן שיצעק האב בביתו, וידרוש מבניו שלא לצעוק. לא ייתכן שלא יברך האב בביתו כראוי, וידרוש מבניו שכן יברכו כראוי, וכן על זו הדרך.  

תפלה

 

וחשובה לא פחות היא התפלה על הילדים, שישמרם ה' מכל רע הן ברוחניות והן בגשמיות, ושיינצלו מחטאים, ויהיו צדיקים עובדי השם יתברך, ויהיו מחונכים בנימוס, דרך ארץ, ומידות טובות וכו'.

 

 

מעשה בכהן צדיק

 

ושני הדברים הנ"ל, גם הדוגמא האישית וגם התפלה, יכולים אנו ללמוד מן המעשה הבא, שסיפרוֹ אליהו הנביא זכור לטוב: מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר, וכל מעשיו הטובים היה עושה בסתר. 

 

והיו לו עשרה ילדים מאשה אחת, ששה זכרים וארבע נקבות, ובכל יום ויום היה מתפלל ומשתטח ומבקש רחמים ומלחך עפר בלשונו כדי שלא יבא אחד מהן לידי עבירה. 

 

לא יצתה אותה שנה, עד שבא עזרא, והעלה הקדוש ברוך הוא על ידו את ישראל מבבל, ואותו הכהן עמהם, ולא נכנס הכהן ההוא לעולמו, עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ומבני בניו עד חמשים שנה (תנא דבי אליהו פי"ח). ישמע חכם ויוסף לקח. 

 

 

הכאת בניו

 

ולא יכה את הילדים מכת אכזר אף פעם, אלא ידבר אליהם, פעמים רכות ופעמים קשות, כפי העניין, והכלל – "לפי דעתו של בן – אביו מלמדו" (פסחים קטז.), ואמנם לפעמים צריכים לתת מכה ("שיח שרפי קודש" ח"ב סי' ריב).

 

ואמר פעם הצדיק ר' נחמן מברסלב זצ"ל: "נוהגים העולם, שכאשר הילד מתעקש – מכּים אותו, ואחר כך חוזרים ומוותרים לו; ואני אומר – לא להכות ולא לוותר" (הו"ד בספר "שיח שרפי קודש" ח"ב סי' צא). ודבריו ז"ל נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, ואשרי המקיימם. 

 

ואמנם המקיים זאת יצטרך להרבות יותר מהרגיל בדברי עידוד לילדים, פרסים ומתנות ומיני מתיקה, וכן בשיחות נפש מעמיקות ברצינות מוחלטת, ודברי יראת שמים, להסברת הדרך הישרה בנימוס ודרך ארץ ושמירת המצוות, מה שישריש בלב הנער דעות נכונות ויושר דברי אמת. 

 

כאשר הכאת הנער לעומת זאת, אולי תעזור לפי שעה אך לא לאורך זמן ולא בטיפול שורשי (ור' בס' שיח שרפי קודש ח"ז סי' שכט).  

וחינוך טוב הוא מהדברים שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה, שיִרוֶה נחת רוח מצאצאיו, והקרן קיימת לו לעולם הבא, שעל ידי מעשיהם הטובים כאן, תתענג בדשן נפשו בעולם העליון.