לא להתנצח נאמר בגמרא (גיטין מג.): "אין אדם עומד על דברי תורה

טעות

לא להתנצח

 

נאמר בגמרא (גיטין מג.): "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן". ואמרו (אבות פ"ו) כי אחת מן המדות שהתורה נקנית בהן, היא מידת ה"מודה על האמת". 

 

ואמרו כי הלומד ומתנצח, והמנגח חברו בהלכה, ואף אם רק לא נוחין החברים זה לזה בלימודם, הרי זה "מתקנא באף ומעלה אותו" (ע' תענית ח.), כלומר שמביא חרון אף וכעס לעולם, דהיינו פורענויות, ה' יצילנו.

 

העיקר הוא בירור האמת

 

הנה כי כן מאוד ראוי כי שניים הלומדים בחברותא, יתנו אל  לבם כי העיקר בסברות כל אחד מהם הוא בירור האמת ולא בכדי שיהא האחד דוקא צודק. 

 

ומובא ב"ספר חסידים" (ס' קסג) כי המנוצח בעולם הזה – יהא המנצח בעולם הבא, ואם כן, המוותר רק הרויח (וראה סיוע לדברי הס"ח בתנדב"א פי"ג אות יד).

 

רווח של ממש

 

ונמצא אם כן ד"מודים דרבנן היינו שבחייהו", שהודאה על טעות – היא בעצמה השבח של האדם, ולפי הנ"ל מובן, כי לא רק שמראה על מידותיו הטובות, אלא שממש יש לו שבח, היינו רווח, משום שלעתיד – "הוא מרומים ישכון".

 

דרכה של תורה להיות "מודה על האמת"

 

וכך היא דרכה של תורה, שכן מצינו בחז"ל שאם טעה אחד מהחכמים ועמד על טעותו, מיד הודה על כך ברבים ואמר במפורש: "דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי" ותיקן טעותו (ר' לדוגמא שבת סג: ערובין טז:).

 

וכתב על זה בספר "אורות אלים" (למהר"א פאפו) וזו לשונו: "אם הראשונים שהיו כמלאכים היו מודים על האמת ברבים, ולא היו בושים, אנו מה נענה אחריהם אם נחזיק בטעותנו ולא נודה על האמת, תכסנו כלימתנו, לכן לעולם יהא אדם ירא שמים ומודה על האמת וזה כבודו" (וע' "שיח שרפי קודש" ח"ו סי' רכו). 

 

בזוי בעיני בני אדם

 

ובאמת, אדם העומד על דעתו בדברי תורה, כאשר ניכר שטעה והוא בשלו נכנס בתירוצים דחוקים, הניכרים שאינם לאמיתה של תורה, הרי זה מבוזה אף בעיני הבריות, שאומרים בלבם, ומהם בפיהם, ראו את זה גאות לבש ואינו מוכן להודות שטעה. וכל שכן שבעיני הקדוש ברוך הוא – פסול הדבר לחלוטין. 

והרי שקיבל את ההפך מאשר רצה, הוא רצה כבוד מבני אדם, שיחשבוהו לצודק וחכם ואינו טועה, ובפועַל בזוי הוא בעיניהם על התנהגותו זו. 

 

גם בעסקי עולם הזה יודה על האמת

 

אשר על כן, יֹאחז צדיק דרכו להודות על האמת במקום שמרגיש שטעה, ואף בדברי תורה הדברים אמורים, שפעמים רבות באמת יש צד לומר סברא הפוכה, ולפעמים צריך שיעמוד על דעתו (ר' הגהות הרב יעב"ץ לתענית ד.). 

 

מכל מקום "ניכרין דברי אמת" (סוטה ט:), ועֵין השכל הישר מבחינה על פי רוב בסברות כוזביות שאינן לאמיתה של תורה. 

 

וכל שכן וקל וחומר לעסקי העולם הזה, שבאמת אין ראוי כלל ועיקר שיעמוד הטועה על דעתו בשום עניין, כי הבל פה בענייני זה העולם – הבל הבלים הוא, כל שכן במקום שאינו צריך, וקל וחומר במקום שלא מוסרי לעשות כן.

 

כשמודה בטעותו – מתכפרים עוונותיו

 

אשרי אדם שככה לו, להיות מודה ועוזב, שאז ירא ה' וישקיף משמים לרחם עליו ולכפר עוונותיו, מידה כנגד מידה, שגם משמים מוותרין על עוונותיו כשם שויתר הוא, ועזב את המחלוקת והויכוח. 

 

וכן אמרו חז"ל "המעביר על מידותיו מעבירין לו כל פשעיו" (ר"ה יז.), המתגבר על יצרו ואינו מגיב כפי שלבו ומידותיו רגילים להגיב, מכפרים עוונותיו. וכן בענייננו, כי סוף כל סוף מתבייש ומצטער הוא, ובכל זאת מוותר על כבודו ומודה, בודאי שמתכפרים בזאת עוונותיו.